נורית וורגפט, הארץ
לא מזמן קיבל ע' הצעת עבודה כאיש תחזוקה בבית אבות בירושלים. בגילו, 63, זה לא מובן מאליו שמציעים לו עבודה, והוא כל כך רצה. על פנסיה הוא לא חולם. גם לא על קצבת זיקנה. אבל אחרי שנים של מרדף אחר עבודות מזדמנות בתחזוקה, צביעה, שיפוצים, הוא קיווה "לעבוד מסודר", כדבריו, "עם תלוש משכורת, עם שכר קבוע ושקט בראש". ע' לא קיבל את העבודה מסיבה אחת: אין לו תעודת זהות ישראלית.
ד', אזרחית ישראלית ממזרח ירושלים, הגישה את הבקשה הראשונה לאיחוד משפחות לבן זוגה מיד לאחר נישואיהם ב–1984. "ידעתי שאסור, אבל הגשתי בכל זאת", אמרה. מאז הם הגישו כמה וכמה בקשות, וכולן נדחו. תקנה ביורוקרטית כלשהי מונעת ממנו לקבל אפילו מעמד שמתחדש בכל שנתיים. גם כעת, בגיל 69, אחרי שפרש מעבודה, הוא צריך לחדש את האישור בכל שנה, לקבוע תור ארבעה חודשים לפני שפוקע האישור הקודם, לחכות לבדיקה ביטחונית, להביא למשרד הפנים את כל החשבונות, ואחרי כל זה, לנסוע לקחת את האישור מהמת"ק. אסור לו לנהוג, וכאשר בתו נפצעה בתאונה לפני כמה שנים וטופלה בבית חולים ישראלי, אביה לא קיבל אישור לשהות לצדה. "אנחנו חיים בסטרס כל הזמן", הוא אמר.
עורכת הדין שמייצגת כמה זוגות כאלה, עדי לוסטיגמן, אומרת, שהדיון בעתירה נדחה כמה פעמים, ולפני חצי שנה, לאחר שפג תוקפה של הוראת השעה, העתירה הוסרה על פי דרישת בית המשפט, בהנחה שהמגבלות יוסרו, אך משרד הפנים המשיך לנהוג כאילו ההוראה בתוקף. לדבריה, "גם על פי הטענה חסרת הבסיס, כי תכלית החוק ביטחונית, הרי שב"כ הודה שאנשים מבוגרים אינם מהווים סכנה ביטחונית". למעשה, לפי "היתר גיל מבוגר", מגיל 50 (נשים) או 55 (גברים) יכולים פלסטינים מהשטחים להיכנס לישראל כאוות נפשם, ובלבד שאינם מתגוררים בה. אבל גם בגלגולו החדש חוק האזרחות לא סופר את הזקנים, ויהיה צורך שוב לאסוף חומר ולהגיש עתירות. לוסטיגמן אומרת, שעורך הדין בנימין אחסתריבה מהמוקד להגנת הפרט, שהגיש עתירות רבות לטובת זקנים, הלך לעולמו בחודש שעבר בלי שראה את סופו של המהלך. ככל שחולף הזמן יש מקום לחשש, שגם חלק מאלה שהוא עתר בשמם לא יראו אותו, במיוחד כשמתייחסים להשלכות הקשות של סטרס על הבריאות בגיל השלישי. "אנחנו בגיל שבו הילדים גדלו וזוגות יכולים לנסוע, ליהנות יחד", אמרה ד'. "אצלנו אפילו נסיעה קצרה לרמאללה יכולה להיגמר בזה שהוא תקוע במחסום. בכל פעם שהוא יוצא מהבית אני אומרת שלום ולא יודעת לכמה זמן".