אילן ליאור, הארץ
יעל טרסנקו נולדה בישראל אך אין לה אזרחות. ניקרגואה לא רוצה בוונדי דוכובני ששינתה את מינה. ודארין ג'בארין אפילו לא בטוחה מהי מדינת מוצאה. כמוהם יש עוד מאות החיים בישראל בפחד תמידי מפני גירוש למדינה אחרת, עלומה.
במצב דומה נמצאים מאות אנשים בישראל, כך לפי הערכת כמה מארגוני זכויות האדם העוסקים בתחום. המשותף לכולם הוא היותם חסרי אזרחות, אף מדינה לא העניקה להם מעמד. חלקם הגיעו לישראל כתיירים, נשארו אחרי שהאשרה פגה ואיבדו בינתיים את אזרחותם במדינת מוצאם, אחרים נכנסו באופן בלתי חוקי או במרמה ויש מי שנולדו בארץ. רבים מהם חיים בישראל שנים רבות. חסרי האזרחות נאלצים להתקיים לרוב בלי מסמכים מזהים או אשרת עבודה וללא זכויות סוציאליות בסיסיות. חוק ביטוח בריאות ממלכתי אינו חל עליהם וגם אם יש להם אפשרות לרכוש ביטוח רפואי פרטי, הוא לרוב יקר, זמני, ועם כיסוי מוגבל מאוד. אין להם אפשרות לעבוד באופן חוקי, להוציא רישיון נהיגה, לפתוח חשבון בנק, להנפיק כרטיס אשראי, לצאת לחו"ל, להתחתן או אפילו להירשם ללימודים ברוב המוסדות האקדמיים.
מצד אחד, לא ניתן לגרש אותם מישראל, אבל מצד הם לא רצויים כאן וחיים בחשש תמידי. במקרים מסוימים המדינה דורשת מהם לעזוב, במקרים אחרים היא פשוט מתעלמת מהם. העתיד שלהם כאן, הם יודעים, שברירי מאוד. המלים "שקוף", "כלום" ו"לא קיים" חוזרות שוב ושוב בשיחות עמם.
עו"ד עדי לוסטיגמן, המייצגת אותה, טוענת כי התנהלות משרד הפנים שערורייתית. "אנחנו נתקלים בקירות אטומים בכל מקום שאליו אנחנו פונים ברשות האוכלוסין. נראה שכל הוויה דולורוזה שהיא עוברת זה כדי לא לתת לה מעמד ולא באמת לבחון את הבקשה שלה. עומדת מולם אשה צעירה שגדלה כל החיים כאן ומבקשים ממנה להמשיך להתקיים ולא להיות קיימת פורמלית".
Comments