החיים תחת חוק האזרחות הם ענישה קולקטיבית


עוה"ד הגר שחטר ממשרדנו בטור בעיתון הארץ

חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) עבר בקריאה ראשונה בשבוע שעבר, ומאז הוא בכותרות. החוק, המכונה "חוק איחוד משפחות", החל את דרכו כהחלטת ממשלה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה ב–2002, שנועדה למנוע מישראלים הנשואים לתושבי שטחים להשתקע אתם בישראל, מטעמים דמוגרפיים. ב–2003 החלטת הממשלה נחקקה כחוק הוראת שעה, הפעם בנימוק ביטחוני. תחת שבט ביקורתו של בית המשפט העליון החוק רוכך, כך שהתיר לאותם זוגות לחיות בצוותא בישראל, אך תחת הגבלות. תוקפו של החוק הוארך מדי שנה, עד שבקיץ 2021 הכנסת הצביעה נגד הארכת תוקפו. כעת אושר בקריאה ראשונה חוק שנוסחו דומה, כמעט זהה, לחוק שעמד בתוקף 19 שנים, ואף נוספו בו הגבלות.


פקיעת תוקפו של החוק והניסיון להחיותו עוררו קריאות מימין ושמאל והם מאיימים לערער את יציבות הקואליציה, אך רוב הישראלים — מצדדי החוק ומקטרגיו — לא יודעים מה משמעותו בפועל ואיך נראים חייהם של אלה שהגבלותיו חלות עליהם.


החוק לא מונע מתושבי שטחים הנשואים לישראלים לחיות בישראל — ייחודו בכך שהוא יוצר אפליה של זוגות של ישראלים ותושבי השטחים, לעומת זוגות של ישראלים וזרים אחרים. אם אני אנשא לאזרח זר — מרוקאי, הולנדי או יפני — הוא יוכל לחיות אתי בישראל, ולאחר תקופת בחינה יקבל מעמד שיקנה לו זכויות סוציאליות זהות לאלו של אזרחי המדינה. כדי לוודא שלא מדובר בקשר פיקטיבי, הזוגיות שלנו תיבחן על ידי רשות האוכלוסין לאורך כמה שנים, שבסופן הוא ירכוש מעמד קבוע. לאחר מכן לא נצטרך לתת דין וחשבון למדינה, וגם אם ניפרד מעמדו כאזרח לא יישלל ממנו. אותו מעמד זמני נושא זכויות לתקופת הבחינה ניתן גם לזרים אחרים, כמו סטודנטים זרים ועובדי מוסדות דת.


לא כך לעניין תושבי שטחים. גם לאחר בחינת גורמי הביטחון הקובעת העדר מסוכנות, ואישור הבקשה לחיות בישראל, הם יקבלו היתרים צבאיים שאינם מקנים להם זכויות סוציאליות. בנוסף, החוק מונע את השלמת התהליך והמשפחות נדרשות לכתת רגליהן מדי שנה ללשכת רשות האוכלוסין כדי להאריך את תוקף המעמד.


בעבודה הצדיקו את התמיכה בחוק בתכלית ביטחונית, אך מה ביטחוני בכך שמונעים מצעירים שנולדו וגדלו פה ללמוד רפואה?


החוק בגרסתו הקודמת הקפיא את מעמדם של כל מי שהגישו בקשות לפני שנכנס לתוקף. כתוצאה מכך אנשים שנישאו בשנות ה–90 נמצאים כבר יותר משני עשורים תחת פיקוחה של רשות האוכלוסין. אנשים בשנות ה–50, ה–60 וה–70 לחייהם, המתגוררים בישראל כמה עשורים, חיים במעמד נחות שאינו מקנה להם זכויות בסיסיות. חשוב להדגיש כי לו היו מהווים סיכון לביטחון המדינה הם לא היו מקבלים מעמד כלל. הם אינם זכאים לקצבאות, הם מתקשים להתפרנס וזכאים לביטוח בריאות נחות ויקר. ניתן לשלול את מעמדם בטענות ביורוקרטיות, וגם אחרי עשרות שנים הם יכולים למצוא את עצמם ללא מעמד בגין זוטות.


בנוסף, החוק קובע מגבלות לרישום ילדים: החוק מבחין בין ילדים שנרשמו לפני גיל 14 ואחריו. הראשונים יזכו למעמד כשל ההורה הישראלי. האחרונים יקבלו היתרים צבאיים ללא כל אפשרות לשדרג את מעמדם ולקבל זכויות בהמשך. מבחינת החוק אדם יכול להיוולד בישראל להורה ישראלי, להתבגר ולחיות כאן כל חייו, אבל אם הבקשה הוגשה לאחר שמלאו לו 14 והוא סווג כתושב שטחים, לעולם לא יקבל מעמד שמקנה לו זכויות. יש לא מעט צעירים כאלה, ולעתים אחיהם הצעירים קיבלו מעמד קבוע הכולל זכויות והם, המבוגרים יותר, יהיו היחידים במשפחה במעמד נחות. לקוחה שלנו שהשלימה לימודי רוקחות בהצטיינות ביקשה להירשם לתואר שני, קליני, אך היא איננה רשאית לעשות כן בשל אופי המעמד שלה. צעירים אלו, שנולדו בישראל וחיים בה מילדות, מוגבלים תעסוקתית ולא יכולים לעבוד במקצועות שהעיסוק בהם מותנה במעמד, לרבות רפואה ועריכת דין. וזה לנצח, ללא שום תקווה לשיפור המעמד ושדרוגו.


לאורך 19 השנים שבהן חוק איחוד משפחות הקודם עמד בתוקף העיר בית המשפט העליון שוב ושוב, כי על המדינה למצוא פתרון שמונע שלילת זכויות מתמשכת של מי שעניינם נבחן שנים ארוכות ומעולם לא הועלתה טענה ביטחונית נגדם. למרות זאת, נוסח החוק החדש לא רק שלא הקל את המצב אלא אף החמיר אותו, באמצעות קביעת מכסות למתן מעמד על ידי ועדת חריגים. הוועדה שנועדה להסדיר את מעמדם של יתומים, אלמנות וחולים ולהקנות להם זכויות נוספות, תוכל לעשות זאת במקרים מועטים ומוגבלים.


ח"כ מרב מיכאלי מהעבודה הצדיקה את תמיכת מפלגתה בחוק בתכליתו הביטחונית. אבל מהי התכלית הביטחונית במניעת קצבת זקנה מקשישים המתגוררים בישראל? מה התכלית הביטחונית במניעה מילדים שגדלו פה ללמוד רפואה? החוק לא מונע מתושבי שטחים לחיות בישראל ככל שמוכח שלא נשקפת מהם סכנה ביטחונית, אלא מונע זכויות ממי שהוכר כי אינם מסכנים את הציבור ושהותר להם להתגורר בישראל. החוק הופך את העניים לעניים יותר, שכן הוא מונע מהם את השירותים שנועדו לצמצם פערים חברתיים ומונע מהחזקים להתקדם, מפני שהוא מגביל את השתתפותם בגילדות ומקצועות שמחייבים מעמד בישראל. ושוב, כל זה כלפי פרטים שנבחנו ונמצא כי אינם מסכנים את ביטחון המדינה. אם זאת לא גזענות, אני לא יודעת מה כן. החוק הוא ענישה קולקטיבית של ציבור שלם, שסובל מיחס משפיל ומשלילת זכויות אדם וזכויות יסודיות קרוב ל–20 שנה, זכויות שניתנות לזרים בנסיבות זהות. אין לחוק הזה מקום בספר החוקים, וטוב היה לו מפלגות אשר חרטו על דגלן ערכים ליברליים היו מונעות ממנו לעבור.

לקריאת הטור באתר הארץ